"מצוינים" נקרא ככה כי הוא למעשה פארודיה. לא באמת, לא עם המאפיינים של פארודיה וגם לא כזה מצחיק אבל השם "מצוינים" הוא ללא ספק פארודיה. איזה מושג מטומטם זה-"מצוינות".
זה המחזה השני שכתבתי.
החלטתי שאני מתייחסת אליו כמו שהתייחסתי למחזה הראשון, שגם כמובן, לא הומצא יש מאין. אז מצאתי נערה באחת המגירות בנפש שלי-קראתי לה "לירון" והנחתי אותה בחדר מבולגן כשראשה מעל לאסלה. מקיאה. לירון היא בולמית, כולם יודעים מזה, כי בפנימיות כולם יודעים הכול על כולם. באותה הסצנה הכנסתי לחדר את החבר שלה ואת אחיה התאום. כתבתי וכתבתי וכתבתי ואז נולדו עשרה ילדים ועוד חמישה מבוגרים, חמש עשרה דמויות (!!!!!)
אז מחקתי את רוב המחזה וכתבתי שוב. התחלתי לאחד- איחדתי תפקידים, שאלתי שנינות בין דמויות לבין אנשים במציאות, דחסתי דרמה ויצא מחזה על שישה בני נוער "מצוינים" שלומדים בפנימייה. על הקבוצה מנצח המנהל- אביהם של שתיים מהדמויות- כי הייתי צריכה לאחד דמויות. והוא כמו קול שמזמזם להם בתוך האוזן כל הזמן את כל מה שכולם מצפים מהם, את כל התקוות שנתלות בהם, את כל האנשים שהם עלולים לאכזב. וזה חשוב, כי הם באמת שוכחים את זה לפעמים.
מחזה לשמונה שחקנים.
על הפרעות אכילה, על נוער להט"בי, על דיכאון, על סקס ובעיקר, על חברות.