לפני החג הייתי בפגישה עם לקוחה שכותבת ספר שירה משירים שכתבה ואספה במשך שנים. הפחד שלה מחשיפה הדאיג אותי וכבש אותי בו זמנית. "יש המון שירים" היא אמרה לי והקנאה התחילה לעקצץ לי בעמוד השדרה "אני חושבת שאכניס בערך 100, אולי 150. מה דעתך?" חייכתי אליה בחמלה על הדילמה הכנה. "נתחיל מ-100, נערוך אותם יחד ונמצא דרך לברור איזה שיר להשאיר בחוץ, אל דאגה". אבל הקנאה במכונת הפואמות שישבה מולי לא הרפתה.
אני הייתי ילדת בלוגים, והקהל שלי הלך וגדל לאורך השנים שכתבתי ודווקא אז, הפסקתי לכתוב. וכל פעם הייתי מלקה את עצמי בכעס, מספרת לעצמי שיש לי בעיה במחויבות, שאני צריכה "שיטה" (אוי, כמה אני אוהבת "שיטות" חסרות ערך).
הייתי קוראת ספרים על התמדה, על פיתוח אישי, ממציאה לעצמי תירוצים ואיכשהו, אף פעם לא הייתי מסיימת. וזה בא והלך ככל שהתבגרתי. אנשים היו קוראים את הבלוגים שלי, מרעיפים עליי מחמאות ואז תוהים לאן נעלמתי.
עד שכשהגעתי לצבא כמעט ולא כתבתי. וגם אם כתבתי, לא פרסמתי, רק מהחשש שלא אוכל להתחייב שוב, שאעלם.
ואז- אחרי ארבע שנים וכל ניסיון מצד צה"ל לכבות את אש היצירה שבי, השתחררתי מהצבא ישר לקורס מחזאות של רועי מליח רשף.
בשלב הזה, חשוב לי לומר, אני הייתי נכונה לשינוי. התקופה בחיי זימנה לי דברים חדשים שרציתי לנסות, כישורים שרציתי לרכוש, חיפשתי להגדיר את עצמי מחדש וכשהייתי פתוחה לזה, זה גם הגיע.
זה התחיל מקורס קצר יחסית שנתן כמה תרגילי כתיבה קצרים שהביאו אותי לכתוב את מחזה הביקורים שלי-"גבולות". על הצבא, כמובן.
הפלא עם "גבולות" היה שרובו נכתב בלילה אחד. 10,000 מילים. זה היה היעד, כי מישהו בסדנה זרק שזה האורך הרצוי של מחזה. אני נשביתי בקסם הכתיבה לפי מילים.
אני ממש זוכרת את הלילה ההוא. בו זוגי דאז כבר היה עייף ושאל אותי אם יש לי בכלל מה לכתוב. אמרתי לו שממש לא ויהיה בסדר… 10,000 מילים. השנה כבר 2020, לא ידעתי מה מצב סצנת הבלוגים מאז שעזבתי אותה, אז פרסמתי סטורי קצר באינסטגרם עם תמונה של כוס אספרסו קטנה, לידה שתי קוביות שוקולד מריר וכתבתי: "יהיה כאן מחזה ביכורים?"
קצת לפני שהאור עלה סיימתי את המחזה, צילמתי את המילים "גבולות מאת עינב מילוא". והעליתי גם אותם לסטורי, אחר כך שלחתי אותו לרועי, כפי שדרש מכולנו בסדנה ואז טיפסתי למיטה מאושר ומלאת גאווה עצמית, הנה סיימתי, המשכתי לכתוב. המחזה הראשון שלי הכיל 10,249 מילים בגרסתו הראשונה. היום, כנראה שלא הייתי שולחת אותו בתגובה לקולות קוראים לתיאטרונים השונים בארץ, אבל הוא היה גמור, שלם, וזה היה מספיק.
מאז, השוקולד המריר והקפה (בגרסאותיו השונות) הפכו לטקס הכתיבה הקבוע שלי (עוד על טקסי הכתיבה בפוסט נפרד בקרוב). הפכתי את הכתיבה למקצוע ותמיד, אבל תמיד, סיימתי לכתוב.
יום אחד, כשספר השירה שלה יצא, אראיין גם את הלקוחה שלי על איך הצליחה לכתוב כל כך הרבה בגיל כל כך צעיר, על איך הצליחה להתמיד, לסיים. בינתיים, הנה כמה עקרונות מומלצים להשלמת היצירה שלכם:
- קבעו מספר מילים מינימלי ביום- כדי להשלים מחזה, 500 מילים ביום זה בהחלט מספיק. בשביל ספר, צריך קצת יותר אבל גם המספר הזה ישים באופן שרובכם יכולים לעמוד בו. קחו מספר מילים ריאלי שיקדם אתכם ולפחות בהתחלה, הכריחו את עצמכם לא לעבור אותו באופן משמעותי, כדי שבימים שבהם יש לכם פחות זמן או פחות סבלנות לכתיבה, לא תרגישו אשמים. האשמה עלולה לזרוק את כל הספר שלכם לפח! אל תתנו לה להיכנס. אף אחד לא רוצה להתמיד בתהליך שגרום לו להרגיש כמו התלמיד האחרון בשיעור ספורט בבית הספר היסודי (סמכו עליי, אני יכולה לכתוב ספר על שיעור ספורט ביסודי).
מיני טיפ בתוך הטיפ- הישארו בכתיבה לפי הספר ולא לפי זמן. אם תכתבו לפי זמן אתם עלולים להתפתות לנצל את הזמן ל"תחקיר" או "מחשבות על כתיבה". כל אלה הם לא כתיבה. אם דרוש לכם זמן לתחקיר, הקציבו אותו בנפרד.
- תכריזו! לעולם, לא רק לעצמכם- אין שום דבר שמקצר לי את הסבלנות יותר מאסכולת ה"תתחייב לעצמך". לעצמי כבר התחייבתי אינספור פעמים, באמת. יש ערך בקהילה, יש ערך בסביבה ששואלת מידי פעם "על מה את עובדת עכשיו?" או "איך הולך לך עם הספר?"
אין בכוונתי למכור לכם אשליות, כן? כתיבה היא מקצוע בודד. רוב העבודה תיעשה בחדר שקט ובודד או לכל היותר בבית קפה מנוכר. זה יכול להוציא אתכם מהכלים, זה יכול להפוך אתכם לחברים הכי טובים של עצמכם או שניהם, לסירוגין. יחד עם זאת, בקהילת כותבים או לכל הפחות, בסביבה תומכת ששואלת, מתעניינת ורוצה לשמוע על ההתקדמות שלך, תמצאו את עצמכם מחויבים פתאום אליהם והכתיבה תיעשה מאליה.
אגב, אני התחלתי לכתוב בקהילה מאוד מאוד תומכת. בבית ספר למשחק הייתי חלק מקהילת שחקנים מדהימה שאהבו לעשות הקראות למחזות שלי או לשמוע רעיונות. הם תמיד קראו, תמיד נתנו את הפידבק שלהם. לצערי, הקהילה התפזרה וכל אחד מהם ניגש להגשים את החלום שלו, אבל הרגלי הכתיבה שלי כבר הוטמעו בי ונותרתי עם תחושה עזה שאני כותבת טובה.
אה, ודבר אחרון, אם הקהילה שלכם לא תומכת. המקרה הנפוץ, למשל, הוא משפחה לא תומכת. אל תבזבזו אנרגיה על מלחמות וניסיונות שכנוע. כשתחזיקו ביד את הספר שלכם, הם יבואו.
- לחצו תמיד על כפתור הsend- בבית שלי אין מגירות. כי מגירות לא יודעות לקרוא. תמצאו מישהו שירצה לקרוא את הכתבים שלכם בסוף כל סשן כתיבה.
החבר הכי טוב שלי היה מקבל ממני פרק בסדרה (שכבר הפכה לספר בינתיים) בערך אחת ליום. ברור לכם שהוא לא בהכרח הספיק לקרוא כל יום אבל בסוף, הוא תמיד קרא ונתן הערות. וזה הפך את התהליך למעשיר יותר, מעניין יותר ומחייב. 'מה הוא יחשוב בפעם?', 'האם אני עומדת בציפיות?'.
לכתוב בלי פידבק זה כמעט בלתי אפשרי. בין חדוות היצירה של תחילת הכתיבה ועד לטירוף הדעת של סופה בני אדם נואשים לדעת האם הם טובים במה שהם עושים. אתם יכולים לתאר לעצמכם נגן גיטרה שמנגן כל יום, במשך חודשים מבלי לדעת אם הוא טוב בזה? מבלי לקבל אפילו פעם אחת מחמאה או הערה או כיוון?
אני חוזרת-כתיבה היא תחום מאוד מאוד בודד. אין צורך להפוך אותו בודד יותר בשם הרומנטיזציה או גרוע מכך, הביישנות.
בסוף כל יום כתיבה תשלחו למישהו את מה שכתבתם. לא תהיה לכם ברירה אלא להמשיך לכתוב, אלא להשתפר. אני מבטיחה.
- טקסים וחגיגות קטנות- כאמור, פוסט שלם בנושא הטקסים שכותבים מקיימים- עליי ובקרוב. אבל חשוב לי לומר, הסכנה הכי גדולה בכתיבת ספר היא לא שנפסיק לכתוב אותו אלא שפשוט נצא מדעתנו.
הרשת מלאה בממים ובדיחות על המחיר הנפשי שכותבים משלמים כדי לסיים את היצירה שלהם ואני אומרת: לא עוד!
אני לא באתי כדי לסבול. אני כותבת, כאמור, עם הקפה האהוב עליי לידי (תמיד), עם שוקולד (תמיד), אני חוגגת כל פרק שסיימתי, כל דימוי שנפל מדויק.
(תמונה של המימ)
אני עושה את מה שאני עושה מאהבה.
כשהייתי ילדה הייתה לי מורה לפסנתר שבחיים לא הייתה מפרגנת. תמיד היא הייתה מתעכבת על מה שעוד חסר. כשגדלתי, התחלתי ללמוד אצל שני מורים אחרים, אנשים שמחים שכמעט קשה להאמין שהם עוסקים באומנות. אפס פולחן הכאב, רק הנאה ושמחה. ההתקדמות שעשיתי במוזיקה באותה שנה נסקה משמעותית. ואני שמתי את ימי המרירות המתוקה מאחוריי (כמה שאפשר. בכל זאת, סופרת).
תחגגו את הכתיבה שלכם. אל תתנו לה לענות אתכם. חתמו איתה הסכם שלום והחליטו ביחד שכתיבת הספר שלכם היא צעד גדול, מהנה וחיובי ולא כאב שיעורי בית באלגברה.
תכתבו כמו שאתם מדמיינים שסופרים כותבים- על כיסא עור, עם עט נוצה, לי למשל יש מקלדת בצורה (וסאונד) של מכונת כתיבה. וכל מאמר, פרק בספר שלי או מחזה נכתב בהאזנה מענגת לסאונד התקתוק עם סרטון POMODORO(סרטוני חלוקת זמן יעילה) שמספקים צליל גשם נעים או מוזיקת ג'אז יומרנית. אתם כותבים ספר- זה הזמן להתיימר.
- פרקו את הסיפור לפני- חלקו את הספר שלכם לפרקים, החליטו על מבנה מראש, תגיעו לכתיבה עצמה כמה שיותר מוכנים. אני יודעת, זה בוער בכם להתחיל יש לכתוב, אתם לא יכולים לחכות אבל אתם תראו, כשלנגד עיניכם תהיה מפה, הסיכוי שהספר הזה יצא ימריא לשמיים.
אני מדברת על זה המון בפגישות היעוץ שלי, חוסר התכנון יכריע את החשק שלכם, את המוטיבציה. אני מכירה סופרים שרשימת הפרקים (בכתב יד, לידם) מסיימים לכתוב פרק ביום. זה מטורף. חשבו רגע כמה זמן ייקח להם לסיים את הספר שלהם. רמז: לא הרבה.
אלה הטיפים שלי לכתיבה מוצלחת וקולחת. אני אומרת בכנות, מעטים הסופרים שמצליחים להחזיק את עצמם מאושרים, מלאי בטחון עצמי ולא מתוסכלים לאורך כל התהליך אבל הם בהחלט יהפכו את החוויה לקצת פחות מאיימת וקצת יותר נעימה.
אחרי שאמרתי את כל זה חשוב לי לומר את הדבר החשוב מכל שהוא תמיד, איכשהו, המובן מאליו: ללקוחה שלי יש כל כך הרבה שירים מוכנים פשוט כי היא כתבה:
הספר לא ייכתב אם לא תכתבו!
לחשוב על כתיבה זה לא כתיבה. תכתבו כל יום ואתם תראו, היד שלכם יודעת לכתוב טוב יותר מהראש.
סמכו על האינסטינקטים שלכם. זה הסיפור שלכם, הוא מחכה לכם שתספרו אותו, אל תאכזבו אותו.