כמו שהבטחתי, אני מפרסמת מחזה ראשון. האמת שהוא בחוץ מאתמול אבל לא לגמרי הייתי בטוחה מה בא לי להגיד עליו. אני עדיין לא בטוחה אבל אני לומדת לכתוב בלי לתכנן. אני אספר לכם שהמחזה הזה הוא המחזה באורך מלא השלישי שכתבתי. הוא הראשון שאני מפרסמת פשוט כי הוא הכי פחות אישי עבורי. ועדיין, הוא כל כך אני שאפשר כמעט להריח עליו את הבושם שלי מבין האותיות.
זה מחזה מאוד משפחתי, אין בו בני נוער אבל יש בו רגישות אדירה בין הורים לבין ילדים לבין אחים. איזה כיף זה לכתוב אחים, איזו מערכת יחסים מיוחדת זו- כמעט בחירה, כמעט חובה, כמעט חברות וקצת צורך לחנוק אחד את השני.
עוד סיבה שזה מחזה מיוחד היא שזו הפעם הראשונה שהעזתי לשזור אלמנטים מעולם היהדות. זו מתנה לצטט טקסט מלפני 2,500 שנה ושהוא עדיין יהיה רלוונטי.
הנקודה האחרונה היא הפוסט טראומה שסוחבות איתן הדמויות. כל אחת וההתמודדות שלה, מי בשקט אמיץ ומי בחיוך מזויף. נדב מסתיר את צלקות הנפש שלו מצוק איתן, עד שהוא כבר לא יכול עוד וכשהוא לא יכול עוד הוא מנסה עוד קצת. הוא לא אלים, לא מדבר לעצמו, א-סימפומטי אני מניחה. אבל הוא כואב ואבל והכל בשקט עם "חבילת לוחמים" כפי שהוא קורא לה ועם זבוב בראש שהוא חושף רק בפני שיר.
אל תטעו, נדב נולד מתוך שיר ולא הפוך. הכאב שלה מכוסה בחול וכרזמה לא פחות ממנה. והמסע שלה לא פחות ארוך. אבל התהליך הכתיבה של נדב למדתי לאהוב אותו לא פחות (אין כמובן קשר לנדב שלי. אולי רק בכמה שקל להתאהב בהם).
אני אשמח לשמוע מה אתם חושבים, לענות על שאלות, איזו פלטפורמה מדהימה זאת. דמיינו שיכולנו לשאול את שייקספיר שאלות, את צ'כוב.
תודה לכם, שאתם משקיעים מזמנכם כדי לקרוא את הקולות שבראש שלי, תודה שאתם עדיין מאמינים שיש משמעות לכתיבת מחזה, גם בימים כאלה.