אני יודעת מראש, עוד לפני שהצצתם בכלל למאמר, שאן שום צורך לשכנע אתכם.
לרוב, הקהל שלי כבר ממש יודע שטקסט טוב יכול לשנות לו את החיים. בכל זאת, לפעמים אנחנו צריכים תזכורות. גם אני. בתקופות שאני לא קוראת, שאני לא צוללת, כשאני קצת יותר מידי ברשתות החברתיות, אני צריכה תזכורת למסע שעברתי ואיך ספרים תמיד היו מה שהטה את הכף לקבל החלטה קצת יותר נכונה.
אז קוראים לי עינב. אני בת 27 ובן אדם מאוד מאוד חברתי. לעסק שלי קוראים "עינב מילוא – ספרים ואנשים" כי אנשים זה הדבר האהוב עליי בעולם. אני אוהבת להקשיב, אני אוהבת לצחוק, אני אוהבת להתחבר לתכונה הזו בבני אדם שקצת קשה לתת לה שם. (ולמצוא לה שם זה הדבר הכי כיף בעולם, זה התחביב שלי).
אבל האמת שזה ממש לא תמיד היה כאן, גם אני, כמו אחוז לא קטן מהקהילה שלי, הייתי ילדה שקצת יותר קשה לה חברתית.
אני גדלתי בערד. וערד זו עיר שלא רק שהיא קטנטונת, היא גם ממש מרוחקת, זה ממש באמצע שום מקום. וכשאת גדלה במקום כזה, אם את לא מסתדרת עם החבורה המרכזית, אם אין לך ממש חברים בתוך העיר, את יכולה למצוא את עצמך די אבודה. זה מה שקרה לי. כן כן, גם זה בטח סיפור שאתם כבר מכירים, ילדות שאוהבות ספרים בדרך כלל, לא ממש מסתדרות עם אנשים. אבל האמת היא שזה הפוך – ספרים הם נחמה. כשאת בודדה, כשאת צריכה עצה, כשאין לך עם מי לדבר.
אז כשהייתי בת 12, קראתי את הספר "מרחק נגיעה" שסיפר על ילדה שעברה לפנימייה, בהתחלה היה לה ממש ממש קשה אבל לאט לאט היא התחילה להסתדר והאנשים בפנימייה הפכו להיות החברים הכי טובים שלה.
אז בכיתה ו', בלי להבין שבספר החיים שלך לא יכולים להיות בסכנה ובחיים האמיתיים כן. עליתי על אוטובוס והלכתי להיבחן לפנימיית בויאר.
מי שלא מכיר, בויאר זו פנימייה שחורטת על דגלה קידום מצוינות בילדי פריפריה ומשהו שם הסתדר לי עם הספרים, חשבתי ששם אני אוכל לקרוא וכולם סביבי גם יהיו אנשים שקוראים ופתאום יהיה מעוף ומקום לדמיון שלי להתפרע.
בשן ועין הגעתי למבחנים, בשן ועין חזרתי הביתה ותוך שנה הייתי כבר על הסעה לשש השנים שהפכו לי את החיים.
כצפוי, לכם בעיקר, אני מאוד התאכזבתי, בחצי השנה הראשונה אף אחד לא הסכים לדבר איתי. מהבנות אף אחת לא רצתה להיות איתי בחדר, מהבנים רק ילדי המבוכים ודרקונים הסכימו להחליף איתי מילה. ואני עשיתי את מה שתמיד עשיתי במצבים כאלה, התחלתי לקרוא.
זו הייתה תקופה שהתחלתי להתאהב לחלוטין בספרי פנטזיה. אני קראתי וקראתי כשאני מוקפת באנשים שאני לא מצליחה לדבר איתם, פשוט לא מצליחה.
ובשבת אחת בפנימייה, כשכולם ירדו למה שנקרא בפנימייה: "שבת ספורט" ואצל שאר בני האדם נקרא: "משחק כדורגל", הבנתי משהו במנגנון שמרכיב ספרי פנטזיה. כמעט תמיד, הגיבור לא מסתדר חברתית. כמעט תמיד, הוא מתחיל את הסיפור ממקום של סבל וכמעט תמיד, הוא נאלץ לשנות את זה. בדרך כלל הוא מגלה שיש לו כוחות על או יכולת קסם או הורים אבודים בממלכה קסומה מעבר למראה אבל תמיד הוא נאלץ לקבל החלטה שתשנה את המצב שלו.
ועם התובנה הזו עליתי למארינה. מארינה הייתה אם הבית האייקונית של הפנימייה. היא אישה עם נוכחות שאני בכלל לא יודעת איך להסביר. היא הייתה מצד אחד מאוד מרשימה, מצד שני מאוד חכמה והיה בה משהו קצת מפחיד. משהו שקצת לא תואם את הדמויות הסמכותיות האחרות פה בארץ וגם לא בתוך הפנימייה.
ומארינה לא הייתה בן אדם שמכביר במילים כל כך. לפני השיחה הזאת, לא הייתי בטוחה אם היא זוכרת מי אני. היא אמרה לי את המשפט הבא: את צריכה להפסיק לשקול 'אם' להישאר בפנימייה או לא. ולהתחיל לשקול איך את נשארת בפנימייה ואיך יהיה לך פה טוב".
היום, לדמויות כאלה, אני קוראת הזקן החכם. איזושהי דמות חיצונית שמהדהדת משהו עמום, שכמעט אי אפשר להבין באותו רגע ומשנה לך את כל החיים. והאמת, שזה שינה לי את החיים.
קיבלתי החלטה – "הולך להיות לי פה טוב". אז עברתי חדר, יצרתי חברויות, התחלתי קצת לעשות ספורט, השלמתי עם כל מיני בנות שקצת הציקו לי בתחילת השנה (אגב, אולי זו הייתה טעות). אבל עשיתי כל מה שאני יכולה ככה שעד סוף השנה, יהיה לי הכי טוב שיכול להיות. זה לא עבד. בהחלט היה לי יותר טוב, אבל עד שהרגשתי ממש בבית עבר קצת יותר זמן. והיום, להישאר בבויאר זו ללא ספק ההחלטה הכי טובה שיכולתי לקבל. החברים הכי טובים שלי הם משם, הזיכרונות הכי טובים שלי הם משם, אני אדם הרבה יותר חברתי ואוהב ומלא חיים בזכות הכלים שרכשתי שם, בזכות זה שלא ויתרו לי. שהכריחו אותי להיות בן אדם של אנשים ואני כל כך כל כך מודה על זה היום.
למה אני מספרת לכם את כל זה, כי בשלב הזה של החיים שלי, הבנתי שספרים, מחזות, סיפורים, מילים של אנשים אחרים, זו הדרך שלי להסביר לעולם את הרגשות שלי.
כשיש משהו שמציק לי ואני לא יודעת איך להגיד לבן הזוג שלי, אני נותנת לו משל מספר של יוכי ברנדס.
כשלקוח שלי לא מבין משהו שאני רוצה להסביר לו, אני שולחת אותו לקרוא קטע מג'ניפר לין ברנס.
כשאחי הקטן, בן השבע, שואל מי זה בוב דילן, אני שולחת אותו לקרוא את "קטניםגדולים". אני יודעת לחבר בין טקסטים לאנשים.
ובגלל זה, אני מוציאה אנשים לאור. כי אני יודעת איך ללטש את הטקסט, כך שיהיה הכי נאמן לבן אדם שכתב אותו, לחוויה שהוא מספר ולחוויה שהוא נועד להעביר את הקורא.
אז אם יש לכם סיפור מרגש על ספרים או על אנשים, אני ממש ממש אשמח לשמוע פה בתגובות למטה. אם הטקסט הזה יכול לחזק מישהו שאתם אוהבים, תשלחו לו אותו ואולי תתנו איזה סימן שקראתם.
ואם בא לכם כמה המלצות לספרים, כמה תרגילי כתיבה, כמה מחשבות על הוצאה לאור, אני באינסטגרם (אפשר לקפוץ ממש פה מהאייקון) או ביוטיוב. ואני ממש אשמח לשמוע מכם.
אוהבת,
עינב.