זוכרים שצ'ארלי קירק נרצח? אז בכנות – לפני שהוא נרצח, עבורי הוא היה "ההוא מהטיקטוק". אני הייתי מלאה במחשבות ורגשות כלפיו, טובים ורעים, אבל לא הכרתי את שמו. לא ראיתי צורך.
לגיטימי, לא? כמה אנשים כאלה עולים לכם בראש? ולוגרים למתכונים שעולים לכם על העצבים, אושייה שלא ברור למה, היא פשוט עולה לכם על העצבים או מנטור שאתם אוהבים לצטט אבל פשוט לא נחרט לכם השם שלו.
אז בכנות – זו מגפה. מגפת ה"לא אכפת לי", מגפה של "שום דבר לא נוגע בי", מגיפה שהופכת אותנו לשונאים יותר, כועסים יותר ורגשיים יותר לגבי דברים לא חשובים בכלל! אבל בכלל.
אני גיליתי כמה זה לא חשוב כשהלכתי לחתונה של מאיה, המעמדת שלנו בספרים ואנשים. מאיה היא העובדת הוותיקה ביותר אצלנו. היא גויסה כעורכת לשונית ומאז – כמעט ואין תחנה בספרים שאני לא חושבת להעביר לה. אנחנו עובדות יחד המון אבל לא נפגשנו כמעט עשור, מאז ששירתנו יחד בפיקוד דרום. כך שכשהיא הזמינה אותי לחתונה שלה, התרגשתי! רציתי ללכת וגם ידעתי שיהיו שירים של טיילור סוויפוט. בקיצור, זה אמור היה להיות ערב מדהים. בחרתי שמלה, הזמנתי את דרור (שסירב) וחיכיתי לתאריך החתונה.
בינתיים, אירוע אחר התגנב לי ללו"ז. מרגש לא פחות – כנס האושר. הרצאה של מספר סופרים, ביניהם שני אלילי הספרות הישראלית – חיים שפירא ומיכה גודמן. אז הלכתי, עם חברה טובה, כתבתי הערות, שאלתי שאלות ובעיקר, חיכיתי שהם יעלו כבר. מיכה גודמן עלה ודיבר בעיקר על אלמנטים מתוך ספרו האחרון "מהפכת הקשב" שמגדיר את הרשתות החברתיות כסכנה לבריאותנו הנפשית, בדיוק כפי שסיגריות הן סכנה לבריאותנו הגופנית.
"צודק." אמרתי.
"בטח צודק." אמרו היושבים סביבי.
כמובן שהוא צודק. הוא הביא כחמישה מחקרים לאורך ההרצאה, בספר הוא מביא מחקרים נוספים. כולם על איך סף החרדה שלנו כבני אדם עלה משמעותית, איך כולנו מרגישים בודדים יותר, איך בעצם – אנחנו אוהבים זה את זה פחות כשיש לנו טלפון ביד. הכנס היה ביום שישי, באותו הסופ"ש הנחתי את הטלפון בצד, ביום ראשון השתמשתי בו לענייני עבודה בלבד וביום שלישי כבר חזרתי להתמכרות באופן מלא.
מה יכולתי לעשות? כל החיים שלי שם. העסק שלי משווק שם, החיים שלי תלויים באייקון הסגול הזה. בכל יום בין שלושה לחמישה סטורי, שלושה סרטוני ריל בשבוע. כל יום כתיבה טוב מתועד, כל יום כתיבה רע הופך לחומר לדבר עליו, החיים סביב ה"תוכן". יום אחד ניסיתי לעשות לעצמי תרגיל – "מה למדת היום מהרשתות?" לא הצלחתי לכתוב כלום, שום דבר חדש.
ביום למחרת היה אותו דבר. "זה עניין של בחירה, אחרי מי את עוקבת." אמרה לי הסמנכ"לית שלי שלקחה תחת חסותה את הנוכחות של "ספרים ואנשים ברשתות החברתיות."
לא. זה לא עניין של בחירה וזה לא משנה אחרי מי אתם עוקבים. איך אני יודעת. כי אשליית הבחירה היא חזקה אמנם והאלגוריתם נבנה בחוכמה רבה. אבל אני חכמה יותר. וגם אתם!
יום הירצחו של צ'ארלי קירק היה לבנה נוספת לקראת ההוצאה שלי מעבדות לחירות. כשהוא נרצח כל הרשת התמלאה רעל. מי ששנא אותו, מי שאהב אותו. "לא יכול להיות." אמרתי לדרור, "לא יכול להיות שאין לאף אחד משהו חכם, מסויג, סביר להגיד. פשוט לא יכול להיות."
"לא." דרור אמר לי. "מה שיכול להיות זה שאת לא נחשפת לאף אחד שאומר משהו מסויג או סביר."
דרור מחק את הרשתות מזמן. הוא שם הרבה פחות משקל על מה אנשים חושבים עליו וממש לא מעסיק אותו אם העלינו את תמונת האירוסין שלנו לפייסבוק או לא. זה עוזר גם שאין לו עסק. ובאופן כללי, הוא אדם הרבה יותר שלם ממני. זה עניין של בחירה. הזכרתי לעצמי, בחירה. ויצאתי למסע חיפוש תכנים חיוביים, מסויגים. לא היו כאלה.
השתמשתי בכתיבה כדי לנסות להבין מה אני מרגישה, כתבתי סיפור על מישהי שלא שמעה על צ'ארלי קירק ובכלל לא שמעה על הרשתות החברתיות וניסיתי להסביר לה מה קרה ולמה אני כל כך נסערת.
"מישהו שאני מכירה נרצח." ניסיתי לומר לה.
"אוי ואבוי." היא ענתה לי. "מה, מישהו מהמשפחה? במלחמה?"
"לא לא." הבהרתי לה. "לא בדיוק מכירה, יותר…"
כשגמגמתי היא ניסתה לשאול, "איך קוראים לו?"
"אממ. אני לא– לא זוכרת." לרגע נכנסתי לאינסטגרם ואמרתי לה, "צ'ארלי קירק קוראים לו."
היא תהתה למה אני נסערת כל כך מאדם שאני לא זוכרת את שמו. ואני ניסיתי להסביר לה שאני עצובה שהוא נרצח בגלל חופש הביטוי ו…
"אה, הבנתי." היא אמרה לי בתמימות, "כמו מרטין לותר קינג כזה? כמו רבין?"
"לא!" אני נזהרת. "ממש לא, פשוט… אני מפחדת שיאשימו אותי." הודיתי לבסוף.
היא נכנסה להביא לנו בית קפה, בינתיים אני נכנסתי לאינסטגרם, יש לי כמה דקות, למה לא?
צפיתי בסטורי של הג'ינג'ית ההיא שתמיד מעלה סרטונים שלה עם התינוק המתוק שלה, אסתטית כל כך, עם בגדי יד שנייה, אופה עוגיות. הפעם, היא לא שמה מוזיקה על הסרטון שלה, היא דיברה למצלמה.
"אני כבר המון זמן אומרת שהשמאל, הוא נגד האמת" היא אומרת פתאום באותו קול רך ונעים, "וצ'ארלי קירק היה בעד האמת ולכן – הם רצחו אותו."
"וואו וואו וואו!" העירה אותי החברה שחזרה עם הקפה. "מי זאת ולמה היא מדברת אלייך ככה."
"זאת…" ניסיתי להסביר לה. "זאת הג'ינג'ית הזו שאופה עוגיות…"
"מי? היא מהאזור?" היא נחרדה, "למה היא מדברת אלייך ככה."
"מה? לא, היא…" אני מנסה להסביר לה שהיא לא מדברת אליי אבל היא גם קצת כן, בסוף אני נפגעתי ממנה. בסוף, היא האשימה אותי ברצח של אדם שעד לפני רגע לא זכרתי את השם שלו. היא לא מבינה, היא לא מבינה למה אני נסערת, למה אני בכלל שומעת מה יש לבחורה הזו לומר ובכלל – מי היא בשבילי? מה הקשר שלנו?
אני נכנעת ופונה לצלם את הקפה שהיא נתנה לי.
כמה תמונות, על רקע ירוק, רק אז שמתי לב שאנחנו בפארק. היא כבר שתתה אותו בהנאה. אצלי הוא כבר מתחיל להתקרר.
"אז כל יום את רואה אותה אופה עוגיות?" היא שאלה אותי אחרי כמה דקות של שתיקה.
"כן." הנהנתי ולקחתי שלוק מהקפה הקר. "כל יום אותן עוגיות."
"אלה בטח העוגיות הכי טובות בעולם." היא חייכה.
"לא יודעת," עניתי בכנות, "לא טעמתי."
הייתי מבסוטה כשסיימתי לכתוב את הטקסט הזה. באמת, נהניתי מכל רגע. זה עשה לי טוב, הוציא אותי קצת מלופ הקלישאות ומהר מאוד חזר אליי קול ההיגיון. כל האלמנטים שנעדרו מהשיח במרחבים הוירטואלים תפסו מקום פתאום – מדיניות הנשק, הגבלת חופש הביטוי של גורמים קיצוניים, שנאת הלהט"בים, המלחמה. הכול פתאום הרכיב סיטואציה עצובה ועגומה אך כזו שאפשר להתמודד איתה. בעיקר – אני לא הואשמתי בכלום. כבר ביום המחרת, צ'ארלי קירק נמחק כמעט כליל מהרשתות החברתיות. כולם עברו להתעסק בתאונת הדרכים שעברה אחות של אושיה מוכרת. גם את השם שלה אני לא זוכרת. לא של האחות ולא של האושייה.
אני לא יודעת למה, אבל אפילו אחרי שכתבתי את הסיפור הזה, לא מחקתי את הרשתות. לא הבנתי איך אני אמורה לחיות ככה? איך אני אמורה לשווק את העסק שלי, איך אני אמורה להתעדכן בדברים שחשובים ללקוחות שלי, איך אני אמורה להילחם בכל אותם אנשים שמכנים אותי "חברת הפקה" ולא מבינים שספרים הם העולם שלי, איך אני אמורה להשמיע את דעתי, להילחם על הדברים שחשובים לי בלי הכלי היחיד שקיים עבור הדברים האלה.
"יש לך הוצאה לאור, יא אהבלה!".
סליחה על ניבול הפה. זה פשוט באמת מגוחך. באיזה עולם בחורה שיש לה פלטפורמה להוצאת ספרים ואנשים לאור, ששמה לעצמה למטרה לתת פה ובמה לכל אדם שרוצה לומר מסר ערכי, חיוני ומבוסס לעולם ואת צריכה את אישורה של פלטפורמה? את כל זה אני יודעת עכשיו, כן? אחרי שמחקתי את הרשתות.
בסוף, נאלצתי ללמוד בדרך הקשה את מה שכבר ידעתי. החתונה של מאיה הגיעה לקראת סוף הקיץ. קרובה אליי הביתה. התארגנתי, התלבשתי יפה, העליתי תמונה לסטורי, התרגשתי – לא ראיתי אותה המון זמן ועורכת נוספת שלי שלא פגשתי מעולם הייתה באירוע גם היא. שמחתי לקראתו מאוד. רגע לפני שנכנסתי לעולם, לקחתי כמה דקות באינסטגרם וראיתי סרטון מקסים של ריאיון של אדם ברודי (היפה תואר יש לומר) מגן על הקהילה היהודית בעולם ומנסה להבין את הבחירה שלו להשתתף בסדרה בנטפליקס בה הוא משחק רב. התגובות היו שיא כל מה שאינסטגרם יודע להציג – רעל טהור. נכנסתי לשם תגובה תגובה והגנתי על ישראל ועל יהודים בכלל ברחבי העולם. במסגרת אחת מהסטודנטיות יודעות הדבר (ציניות טהורה), נכנסתי לדיון ארוך – היא ענתה לי, אני עניתי לה. היא נתנה לי סטטיסטיקות מדומינות, אני נתתי לה סטטיסטיקות אמיתיות, היא אמרה לי שאני גרועה בדיוק כמו חמאס, אני אמרתי לה שהיא גרועה בדיוק כמו ארגון שונא יהודים אחר. התחרטתי על זה, אני רוצה להאמין שגם היא.
יצאתי מהאוטו ונכנסתי לאירוע. פגשתי את תום, צפיתי במאיה נכנסת לחופה וזה היה מרגש ויפייפה ומצחיק ועוכרת ישראל רנומלית מהאינסטגרם פשוט לא יצאה לי מהראש, לא הצלחתי לנוח מזה, לא הצלחתי להיות ברגע. כל רגע נכנסתי לבדוק אם היא כתבה משהו, כל שנייה צץ לי משהו חדש להגיד לה, לענות לה, להשתיק אותה. איזה מאבק.
כשהתחילו להגיע המנות הראשונות הסתכלתי על היד שלי התחילה לרעוד. הנחתי אותה על החזה והרגשתי אותו עולה ויורד במהירות גבוהה. שיט.
התסמינים האלה הפכו מוכרים לי יותר ויותר מהיום שיצאנו מהממ"ד ברעים. רק באותו השבוע סבלתי משישה התקפי חרדה לפחות, כמעט כל יום היה נגוע בה. אני כבר יודעת מתי חרדה מתגנבת ויודעת בדיוק איך לטפל בה. הסתכלתי ישר, ספרתי שלושה דברים ירוקים, שלושה אדומים, שלושה לבנים, כולל שמלת הכלה, בדיוק כפי שאמרה לי נועה, המטפלת שלי. לאט לאט הדופק נרגע ואני יכולתי להמשיך בשיחת החולין על השימוש במילים במסגרות עסקיות ובמאחורה של הראש ניסיתי להבין – מה קרה? למה היא באה עכשיו החרדה? הבטתי בהתראות הקופצות מהאינסטגרם והבנתי מה שהייתי צריכה להבין מזמן – אין דבר כזה "תוכן חיובי". אני הייתי מלכת ה"חייבים לחנך את האלגוריתם? לבחור במה לצפות, למה לעשות לייק או תגובה ואז הרשתות הן כמו כל תחום אחר."
אז תנו לי להגיד לכם משהו – זה לא נכון! גם אם תשפכו כוס מים טהורים לתוך ביצה, לא תוכלו לשתות מתוך הביצה רק את המים הטהורים שלכם. אי אפשר לצרוך "תוכן חיובי ובונה" בפלטפורמה שכל מהותה היא להשאיר אותך מולה, להפעיל אצלך רגש ולעוות עבורך את המציאות. כל ניסיון להפוך את המרחב הזה לבריא או חיובי הוא בגדר ניסיון להילחם בבואו של צונאמי.
חזרתי הביתה, סיפרתי לדרור מה קרה. הוא לקח את הטלפון שלי, מחק את כל הרשתות החברתיות. "קחי כמה ימים, אחר כך נראה." הוא אמר לי. דרור הוא חסיד של שיטת "הרגלים קטנטנים" (tiny habbit) ולכן, הוא מאמין ששינויים משמעותים נעשים רק בצעדים קטנים ולא בהחלטות נחרצות. למרות זאת, את הרשתות הוא מחק מיד. גם במחשב שלי, הוא הגביל לחלוטין את הגישה לסרטונים והדריך אותי איך להעלות סרטונים לקמפיינים של ההוצאה דרך העמוד העסקי שלי כדי שלא אצטרך לצרוך תוכן בדרך. טיהור מוחלט של התודעה.
אתם בטח תוהים אם זה עבד? המשכתי לסבול מהחרדה עוד כמה ימים אחרי החתונה. עוד באותו השבוע, מספר ההתקפים הלך ודעך. אני הלכתי ונעשיתי יותר ויותר פרודוקטיבית. הבקרים הפכו איטיים פתאום. על אף שהייתי בטוחה שדווקא חוסר הסבלנות יהפכו אותם למהירים יותר. זה לא נכון, יש המון מה לעשות כשמוציאים את העיניים מחיים של אחרים.
קראתי שוב את "מהפיכת הקשב", קראתי גם את כל שאר הספרים של מיכה גודמן. מד הצעדים שלי עלה משמעותית, האוכל נעשה טעים יותר. סטיבן קינג כתב פעם ש"להכול יש טעם טוב יותר בשנות ה-60." אני לא יודעת אם זה נכון או שסתם לא היו להם רשתות חברתיות שימסכו את הטעם של העולם.
העניין הוא שהבעיות נותרו. העסק שלי משווק הרבה פחות, אני מעלה פחות תוכן לרשתות, אני נוכחת פחות בחיים של אנשים, אני פחות אומרת את דעתי. לא יכולתי להעלות את חגיגות חזרת החטופים הביתה, לא יכולתי להביע את דעתי על נאום טראמפ בכנסת, לא יכולתי לערוך תחקיר נורמלי על לקוחות שלי, פשוט כי אין לי גישה לרשתות שלהם. ומי שלא שם הרי, לא קיים.
אז נאלצתי לעשות את הבלתי יאומן ולדבר איתם! לנהל ממש שיחות אמיתיות, לנסוע אליהם הביתה, להכיר, לפגוש, לשוחח. כל אלה בניסיון אמיתי וכנה להקיף את עצמי בידע על הספרים שאני מוציאה ולעמוד מאחוריהם.
ולגבי השיווק? פשוט התחלתי לכתוב. מי יכול לנצח אותי כשיש לי דף ועט ביד?
אז מעכשיו, צפו ממני להרבה יותר תוכן כתוב, הרבה פחות כריזמה מבוימת ומסרים ש"חשוב שאדבר בהם כאילו אני מדברת לילד בן 10". צפו לניוזלטרים, למאמרים, פה, לספרים המצוינים שידברו בשם "ספרים ואנשים" ולמסרים מעמיקים ומעניינים.
ואם התחברתם, אם גם אתם סובלים מחרדה, אם אתם מבינים את הסכנות שבמכשיר הקטן שבידיים שלכם – תמחקו את האינסטגרם, הפייסבוק, הטיקטוק וכל דבר שעלול לפמפם עוד ועוד רעל. תאמינו לי, המדיום הוא המסר. ואם אתם רוצים להקיף את עצמכם במסרים חיוביים – תבחרו במדיום הנכון.
אוהבת,
עינב.